הגדה של פסח: בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. שנאמר, והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ידוד לי בצאתי ממצרים. לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא, אלא אף אותנו גאל עמהם. שנאמר, ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו:
מהי משמעות חובה זו. וכי כיצד יכול אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ולא אבותיו בלבד. הרי לכאורה מבחינה היסטורית עובדתית, אדם מסוים זה מעולם לא היה בשיעבוד מצרים.
לעניות דעתי יש לבאר פיסקה זו על פי חובת אמירה דומה שמצינו במקום אחר: סנהדרין ד: לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך ושלא יהו מינין אומרים הרבה רשויות בשמים ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. רש"י: לפיכך נברא אדם יחידי - כל זה אומר להם, לפיכך נברא אדם יחידי להראותך שמאדם אחד נברא מלואו של עולם וכו'. בשבילי נברא העולם - כלומר: חשוב אני כעולם מלא, לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת, וימשוך ממנה. ע"כ.
אליהו רבה (איש שלום) פרשה כג: וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' א-להיך וגו', ברוך המקום ברוך הוא שבחר בהן בישראל מכל באי העולם ומכל מעשה ידיו שברא בעולם, וקנה אותן קיניין גמור, בנים ועבדים לשמו, פעמים מדבר עימהן כשהוא מדבר עם הרבים, פעמים מדבר עימהן כשהוא מדבר עם היחיד, באהבה שאהב אותן [ובשמחתו] ששמח בהן מדבר עמהן כשהוא מדבר עם [היחיד], לפיכך [יהיו] אומרים כל אחד ואחד, מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב, שלא קנו העולם הזה והעולם הבא אלא בשביל מעשיהם הטובים ותלמוד תורה. שנו חכמים במשנה, כל אחד ואחד מישראל חייב לומר, בשבילי נברא העולם, לא יאמר אדם [לעצמו], העולם הזה מלא תוהו ובוהו, אלך אוכל ואשתה [ואהנה] ואלך מן העולם, אם עשה כן, עליו הוא אומר, אמר נבל בלבו וגו', אם תלמיד חכם הוא, חוסך בו חכמה ובינה דיעה והשכל, ואם פנה עצמו לדברים אחרים עליו הוא אומר, כי נבל נבלה ידבר וגו'. לא יראה אדם את הרבים בצער ויאמר, אלך אוכל ואשתה אהנה מן העולם, אם עשה כן, עליו הוא אומר, הנה ששון ושמחה הרג בקר ושחוט צאן [וגו'], אחריו מה כתיב, נגלה באזני ה' צב-אות וגו', מיכן אמרו, אפילו חכם שבישראל [שהוא] כמשה אבי החכמה אבי נביאים וחסיד כאהרן אחיו לא יאמר, הואיל והריני בתוך ביתי שלום עליך נפשי, אלא יצא ויהא עם הציבור בצער, אם [לא] עשה כן, עליו הוא אומר, אתיו אקחה יין ונסבאה שכר וגו', אחריו מה כתוב, הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו', מה עינין שלאחריו, יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו.
תוספתא ברכות ו: הרואה את אכלסין אומ' ברוך חכם הרזים לפי שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתן דומות זו לזו בן זומא כשראה אוכלסין בהר הבית או' ברוך מי שברא את אלו לשמשני כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה אחת עד שזר' וחרש וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל ואני עומד בשחרית ומוצא אני את כל אילו לפני כמה יגע אדם הראשון ולא לבש חלוק עד שגזז ולבן ונפס וצבע וטווה וארג ואחר כך לבש ואני עומד בשחרית ומוצא את כל אילו לפני כמה אומניות שוקדות ומשכימות ואני עומד בשחרית ומוצא כל אילו לפני וכן היה בן זומא או' ארח טוב מהוא או' זכור בעל הבית לטוב כמה מיני יינות הביא לפנינו כמה מיני חתיכות הביא לפנינו כמה מיני גלוסקאות הביא לפנינו כל שעשה לא עשה אלא בשבילי אבל ארח רע מהוא או' וכי מה אכלתי לו פת אחת אכלתי לו כוס אחת שתיתי לו כל מה שעשה עשה לצורך אשתו ובניו ואו' זכור כי תשגיא פעלו וגו'.
קהלת רבה (וילנא) פרשה ו: ר' יהושע דסיכנין אמר ששה פעמים כתיב בה נפש כנגד ששת ימי בראשית, אמר הקב"ה לנפש כל מה שבראתי בששת ימי בראשית בשבילך בראתי ואת גוזלת וחוטאת וחומסת וכו'. פרשה ז א [י"ג] ראה את מעשה הא-להים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך, ולא עוד שאת גורם מיתה לאותו צדיק כו'. ע"כ.
כל אחד ואחד מישראל צריך לדעת, שיציאת מצרים כולה, הייתה נעשית אף בשבילו בלבדו. נכון הוא שששים ריבוא יצאו משם וממילא נשתחררו כל דורותיהם אחריהם מעול פרעה, אבל באמת גם בעבור אחד מאיתנו לעצמו, כבר כיוון הקדוש ברוך הוא את כל היציאה. כעין רעיון זה מצינו בספר באר מים חיים פרשת בשלח - פרק יד: ובני ישראל הלכו ביבשה וגו'. מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל לבד נקרע הים והם דתן ואבירם שאמרו חז"ל שנשארו ונקרע הים עליהם לבד:
בעיני התורה, אין אדם אחד בטל ברבים. אין אדם אחד חלק מן הכלל בלבד. כל אחד מיוחד בפני עצמו והכול כדאי בשבילו. גישה כזאת משנה מאוד את המבט של אדם על עצמו בכלל ועל מקומו ביציאת מצרים בפרט. 'אנוכי השם א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'. הכול כ'מדבר עם היחיד'.
